המעגל שנסגר

המעגל שנסגר

'אחרי השואה , חיפשתי וחקרתי לברר אם מישהו מבני משפחתי ניצל. הגיעה אלי שמועה שאחי נמצא בארץ ישראל. הגעתי לכאן , אף אחד לא ידע להגיד לי דברים ברורים, אבל מישהו שפגשתי סיפר שהכיר את אחיו, והוא נפטר בארץ. כך נשארתי לבד בעולם..." .

הנהג שסיפר את סיפורו במפגש החברתי של הנהגים , עצר את סיפורו ולקח נשימה ארוכה. חבריו , נהגי המונית שהאזינו בקשב רב לסיפור המרתק דחקו בו להמשיך , אבל בתגובה הוא אומר להם, "לפני שאמשיך לספר לכם מה קרה עם הנוסע , אני מבקש שתאזינו קודם לסיפור האישי שלי.."

והוא ממשיך: "תיראו , אתם מכירים אותי כבן אדם דתי , אבל אני לא הייתי כל החיים שלי דתי. אני חזרתי בתשובה..אני נולדתי בקיבוץ חילוני..והייתי חילוני גמור...לא היה לי שום קשר לדת...

הייתי נער, בגיל שלפני הגיוס . יום אחד אני יושב בחדר האוכל בקיבוץ, בלי תיאבון , ובלי חשק לאכול. היה לי תחושת בחילה . אמרתי לעצמי , מוטב שאמשיך את עבודתי, אסיים מוקדם ואלך לישון מוקדם".

והוא ממשיך ומספר: "במקום עבודתי הייתה גיגית ענקית כזאת, שלשם היינו זורקים תפוחי אדמה. בתחתית הגיגית יש להבים גדולים, כמו בבלנדר, וככה הם קוצצים את תפוחי האדמה.
באותו יום , שהיה יום גשום , חזרתי לעבודתי ליד מכונת קיצוץ תפוחי האדמה. נעלי היו רטובות. עליתי לגיגית לשפוך את תפוחי האדמה ומעדתי, פנימה לתוך הגיגית, וזאת בשעה שהמכונה פועלת.

נחבלתי . צעקתי בכאב , אבל הרגשתי עוד יותר נורא, כשקלטתי שלאט לאט אני יורד עם תפוחי האדמה לתחתית הגיגית אל תוך הסכינים.
היה ברור לי שאני עלול תוך זמן קצר להיות להיפגע מהלהבים.

צעקתי בכל כוחי לעזרה , אבל אף אחד לא שמע אותי כי כולם היו בחדר האוכל. ניסיתי לטפס על הדופן הפנימית החלקה והגבוהה , על מנת להיחלץ משם , אבל לא הצלחתי. ואז התחלתי לצעוק לבורא עולם.

לזעוק. להתפלל . דומני שזאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שפניתי לבורא עולם. שצעקתי. שהתפללתי אליו . קראתי בקול : 'תעזור לי , תציל אותי . אני לא רוצה למות! '

ואז, בעודי צועק וצורח מבוהל ומלא חרדה , אני רואה פתאום יד מושטת אלי , לופתת את ידי בחוזקה ושולפת אותי מתוך הגיגית.

הדבר הראשון שראיתי על היד , היה מספר טבוע על היד .
זו הייתה ידו של זלמן מהקיבוץ. זלמן היה ניצול שואה ובגלל השואה הוא היה בהלם וטראומות , ולא דיבר ולא תקשר עם אף אחד..

אמרתי לו בהתרגשות תודה רבה , רבה . ממש, הצלת אותי !
והוא, לא התייחס לעניין יותר מדי. פשוט המשיך ללכת..

"... מאז אותו אירוע , הוסיף נהג המונית לספר , המספר שראיתי על זרועו של זלמן רדף אותי כל החיים שלי. זכרתי אותו ויכולתי לדקלם אותו בכל רגע נתון.

המספר הזה הוסיף לרדוף אותי גם בחיים. התגייסתי לצבא..שלוש ספרות של המספר האישי שלי היו כמו שלוש הספרות הראשונות של זלמן...השתחררתי מהצבא!

קניתי דירה בבניין מגורים בעיר. שתי הספרות האמצעיות של הבניין היו שתי הספרות האמצעיות של זלמן. הזמנתי טלפון, שלוש הספרות האחרונות של מספר הטלפון שלי היו כמו שלוש הספרות האחרונות שעל ידו של זלמן..."

"ועכשיו , בחזרה אל התימהוני שעלה למונית שלי.
כשהוא הרים את ידו להצית את ה'נקסט- לייט' עבורי , זה היה כמעט בדיוק אותו מספר של זלמן, שאותו ידעתי בעל פה כל חיי.
..רק הספרה האחרונה שונה...באותו הרגע כשראיתי את המספר של הבחור שהיה איתי במונית...הבזיקה במוחי מחשבה ...

לאחר שעצרתי ונעלתי את הדלתות, ולאחר שיחה קצרצרה עם הנוסע שעליה כבר סיפרתי, ולמרות בקשת הנוסע להמשיך בנסיעה הרגילה - עשיתי סבוב פרסה והתחלתי לדהור לכיוון ההפוך.

הנוסע נבהל והתחיל לצעוק עלי: 'לאן אתה נוסע ?' ואני לא מגיב. רק לוחץ על דוושת הגז ומאיץ מהירות. הוא חשב כנראה שאני חוטף אותו והתחיל להשתולל בצעקות . ואני שותק ולא מגיב. הייתי בטוח שאני עושה את המעשה הנכון. נהגתי במהירות רבה, אבל באחריות. המחשבה שהבזיקה במוחי רק שניות אחדות קודם לא הרפתה ממני.
לא רציתי לשתף את הנוסע במה שעבר עלי.

פני היו מועדות לקבוץ שבו גדלתי . החלטתי לנסוע לזלמן. בעצם, לא ידעתי אם הוא עדיין קיים. אולי אפילו נפטר , אחרי הכול כבר עברו שנים רבות מאז שעזבתי את הקיבוץ!!

למרות חששותי שנסיעתי תהיה לשווא, הייתה לי תחושה, ואולי רק תקווה שאמצא את זלמן חי וקיים.

סוף, סוף הגעתי לקיבוץ המוכר והחביב . הזיכרונות הציפו אותי, אבל דחקתי אותם הצידה , והגעתי היישר לדירתו של זלמן, כאילו רק אתמול עזבתי את הקיבוץ. ירדתי מהמונית כשהנוסע עדיין בתוכה. דפקתי בהתרגשות ובחוזקה על הדלת , מסופק אם זלמן עדיין חי .

כעבור דקה או שתיים , שנדמו לי כנצח , הדלת נפתחה , ולא יאומן; זלמן , חי וקיים עומד בפתח. הוא עמד שם עם המבע האטום משהו, כמו אז, ואני מתנפל עליו בחיבוק, כמי שלא ראה אדם קרוב שנים רבות כל כך. זלמן , שלא היה מדבר , נשאר אדיש ונראה שלא זכר אותי.

וכך, בעודי אוחז בזלמן בפתח הדירה, ירד הנוסע התימהוני מהמונית,
התקרב אל שנינו , מבלי שהבחנתי , ראה את המחזה, והתנפל על זלמן בחיבוק. הייתי מאושר מרוב שמחה. הניחוש הפרוע שלי נמצא נכון.
ז ל מ ן והנוסע שלי היו א ח י ם !!!

על אף כל השנים שעברו ועל אף שבגרו והזדקנו – ניכר הדמיון שבין השניים . השניים קלטו בחושיהם הבריאים, שהם אחים. בפעם הראשונה בחיי ראיתי את זלמן מ ד ב ר !!!

הרגשתי, שזלמן נשלח מן השמיים להציל אותי מלהבי מכונת החיתוך, על מנת שאוסיף לחיות , ולהביא אליו את אחיו האבוד. הרגשתי שהתפקיד שמלאתי בדרמה זו, לא היה מקרי. היה ברור לי שמלמעלה הועידו לי תפקיד זה, ולא נשאר לי אלא להיות אסיר תודה על שההשגחה זימנה לי תפקיד כה נהדר ונפלא בדרמה זו.

כך סיפר הנהג לחבריו, והתיישב במקומו, כשהוא זוכה לחיבוקים על האירוע המדהים.

באהבה, אריק גילרוביץ’